<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן תקל"ז</h1>
<h2>דף י.</h2>
מאי שנא הני הואיל וגומרין בהן את ההלל דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק י"ח ימים גומרין בהן ההלל אלו הן ח' ימי החג וח' ימי חנוכה ויום טוב ראשון של פסח ויום טוב של עצרת ובגולה כ"א יום ט' ימי החג וח' ימי חנוכה וב' ימים טובים של פסח וב' של עצרת. מהכא שמעי' דאין חובה לקרות אלא באלו ימים וצא ולמד מדפריך במסכת תענית בפר' בג' (פעמים) [פרקים] (בשבת) [בשנה] בגמ' וליתני בניסן לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים. ועלה אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאוריתא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק. ואמרי' התם רב איקלע לבבל חזנהו דקרו סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. הרי במקומו של רב לא היה מנהג לקרותו ובבבל היה מנהג. ש"מ שמנהג לקרותו ולברך עליו ואפי' יחיד שכן נהגו לברך ולקרות בבבל. ולא [דמי להא] דאמרי' בפרק לולב וערבה אייתי ליה ערבה חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. דהתם טילטול בעלמא הוא. אבל גבי הלל לא גרע מקורא בתורה הקורא בדברי תורה (מברך) חייב לברך. דאמנהגא מברכין כדאמרי' בב' ימים טובים של גליות בראש ביצה הזהרו מנהג אבותיכם בידיכם ומברכינן ומקדשינן אמנהג אבות. וכן אהלל דמנהג אבותיכם. אבל מנהג נביאים דטילטול עצים לא. ועוד דלא מייתי ראיה דלא מברכינן ממנהג אלא מדלא בריך מייתי ראיה דמנהג הוא. תדע דכי רב איקלע לבבל ברכו כדי לקרותו אמטו להכי סבר (כדי) לאפסוקינהו דסבר טועין הן. ולא מצית למימר דרב באמצע הלל נכנס דאם כן הוה ליה למימר רב איקלע לבבל לבי כנשתא. אלא מתוך ששמע שברכו סבר לאפסוקינהו. והילכך לא שנא יחיד ולא שנא צבור קורין ומברכין. דעל כרחיך דר' יוחנן דאמ' גומרין לא פליג למילתיה למימרא הכא גומרין אבל בשאר ימים טובים אין גומרין אלא קורין בדילוג. דא"כ דאוריתא הוא בראש חדש ובחולו של מועד אלא שמדלגין. והוא בא ללמדנו שאילו מדאוריתא ולא דראש חדש. ולא נתכוון לומר אלא שבאלו חייב אדם לקרות. ולשון גומרין היינו (גומרין) [קורין] כדאמרי' גומרין (קורין) אותה עד הנץ החמה. והתם מוכח כי עיינת בה שפיר דקורין קאמר. וכאלה רבות גומרין לשון קרייה בתלמוד. ואין לפרש גומרין מסיימין כדפרישי'. אמאי נקט יחיד. אומר אני דלא גרסינן יחיד הכא בערכין בכל הספרים. ואי גרסי ליה הכא היינו טעמא דבמתני' קתני בשנים עשר יום החליל מכה לפני המזבח בשחיט' פסח ראשון ובשחיטת פסח שני ביום טוב הראשון של פסח כו'. וקאמר בגמ' מאי שנא הני הואיל וגומרין בהן את ההלל דאמר ר' יוחנן י"ח ימים יחיד גומר למעוטי פסח ראשון ושני דתנא במתני' דאין שוחטין את הפסח על היחיד. ואעפ"כ בכל הספרים בערכין לא מצאתי יחיד. ועוד נר' לי מה שכתוב בהלכות גדולות דהיכא דלא כנופי כולהו ישראל קרי יחיד לגבי הלל לפי שהוא מתוקן לשחיטת פסח שהוא צבור דכל ישר' כדאמרי' בערבי פסחים אבל הכא באלו י"ח יום לא הוי אלא צבור כעין יחיד לגבי כולהו ישר'. וראיתי תשובה על זה שסותרים מה שכתוב בהלכות גדולות. ואין בה ממש. דאי גר' יחיד כדברי כן הוא. ועוד אמרי' בתענית תניא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. ופר"ח לא יתחיל בברכה ואם התחיל גומר כגון במקום שנהגו לברך ולקרות. ולא שנא בין יחיד בין צבור ומאחר דהוא מנהג מה לי יחיד ומה לי צבור. צא ולמד מערבה דהוא מנהג ויחיד חייב. הילכך כל אדם חייב הואיל והוא מנהג. וגם צריך הוא לברך. ולא דמי לערבה לגבי ברכה. ואי נמי גומרין ממש לאפוקי ראש חדש דמדלגין מכל מקום מברכין. דהא אמרי' בברכות פרק הקורא בימים שאין היחיד גומר דלא פסקינן. ואי בלא ברכה אמאי לא פסקינן דלא אשכחן בכולי תלמודא דלא פסקינן אלא במקום ברכה בין במגילה בין בקרית שמע ואפי' (בתחילה) [בתהלה] דמובטח לו שהוא בן עולם הבא לא איירי תלמודא דלא פסקינן. וכן נכון. מפי מורי. וכן פוסק בהלכות גדולות בהלכות לולב דמברכינן תחלה וסוף ואפי' יחיד. ועוד שמנהג הוא לברך תחלה וסוף. ואמרי' בתלמוד ירושלמי אם ראית הלכה (דופקת) [רופפת] בבית דין ראה היאך צבור נוהג. ובתלמוד דידן נמי אמרינן מנהג עוקר הלכה. ואמנהג סמכינן. וכל המשנה ידו על התחתונה. דאפי' בכ"א יום שיחיד גומר בהן לא מצינו ברכה אלא מנהג והוא הדין נמי בשאר ימים דסמכינן אמנהגא ומברכינן.
